Feeds:
רשומות
תגובות

פונדק דה לוקס

4 בצלצליםאחת הדמויות האהובות עלי ב"בית הקלפים", סדרה מצוינת השואבת את השראתה מתוך הנעשה בכנסת ישראל, היא פרדי. ליתר דיוק, Freddy's, ברביקיו ג'וינט מחוספס אותו פוקד פרנק אנדרווד מדי בוקר למנת צלעות אשר כיכבה בחלומותי בשנה האחרונה וקיבתי לא ידעה מנוח.

והנה כי כן, בשוק הפשפשים נפתח מקום שנראה כמחווה מדויקת לאותו מקום וושינגטוני דמיוני, לרבות העיצוב הגראנג'י הכולל קיר לבנים אדומות-חשופות ושולחנות עץ קטנים.

פונדק דה לוקס מתמקד ומתמחה בעישון בשרים. התפריט מחולק לקטגוריות on the bone (צלעות, אסאדו, עוף צלוי או כנפי עוף) או נתחים לפי משקל, בתמחור הוגן ביותר שנע בין 16 ל-25 שקלים ל-100 גרם. למתקשים בבחירה מציע התפריט גם קומבו מיקס; מגש הכולל 3 סוגי בשר, לחם תירס ותוספת לבחירה לכל אדם.

היינו 4 קרניבורים בעלי שם וקיבולת. הבנים פתחו בקומבו מיקס אדום זוגי (600 ג', 123 ₪) הכולל אסאדו, אונטריב מפורק ופיקנייה. הפיקנייה, נתח אחורי אהוב מהמטבח הברזילאי (מה יש לאומה הזו עם ישבנים?) הגיעה פרוסה לנתחים דקים בעלי טעם בשרי מובהק ומרקם "לעיס". האונטריב, נתח מהמפגש שבין צוואר הבקר לאנטרקוט, היה בדיוק ההיפך – בשר שהתפרק בצלייה ממושכת לפיסות פיסות טעימות. האסאדו (מקבוצת ה-on the bone) היה החוליה הבעייתית בקומבו: חלק מהעצמות היו עטויות שכבה עצומה ומאיימת מדי של שומן שהרתיעה את הבנים (למרות שבינה לבין העצם התחבא בשר משובח) ואילו עצם אחת הגיעה כה יבשה וסיבית כאילו אחד הטבחים ביקש לוודא הריגה בטרם יבוא הנתח אל קרבנו.

קומבו אדום

קומבו מיקס אדום זוגי

הבנות התמקדו בקומבו מיקס לבן (אצלנו קראו לזה פרה נמוכה) שכלל בייבי ריבס, בטן חזיר וצוואר חזיר (300 ג', 64 ₪). ובכן, לא נעים לומר בקול רם, אבל הקומבו הלבן היה הרבה יותר טעים. כל כך טעים, עד שחזרתי ואמרתי זאת בכל 2-3 ביסים בעיניים מזוגגות מעונג. הצטיין במיוחד צוואר החזיר שהיה עסיסי ורך. בטן חזיר התגלתה כשם קוד אופנתי לנתחי בייקון רכים ושמנים (לא מטוגנים ומלוחים כמו בד"כ) והבייבי ריבס, אותן צלעות מפונטזות, היו אף הן נפלאות והתפרקו מהעצם בהתמסרות.

קומבו מיקס לבן

קומבו מיקס לבן

כאמור, הקומבו מוגש עם לחם תירס נחמד ותוספות שלא נפלו מהסטנדרט הגבוה – קולסלואו, לרוב סלט כרוב מיונזי ועייף, היה מקורי ורענן (תפוח עץ דקיק במקום גזר), סלט גזר פיקנטי, חמוצים, קרעי תפוחי אדמה וצ'יפס פריך. בנוסף קיבלנו 3 צנצנות רטבים – קטשופ סלק מתקתק, ברביקיו ומיונז-חזרת מעולה.

אחרי שהבנו מה אנחנו אוהבים, קינחנו בעוד קצת השלמות כדי שחלילה אף אחד לא יצא מהמסעדה בעמידה זקופה.

השירות היה תמוה למדי. ליתר דיוק – תמה. כל אמירה או בקשה שלנו נענתה בהפתעה מוחלטת: הבאנו יין, אפשר לחלוץ אותו (אגב, 45 ש"ח דמי חליצה)? אנחנו עדיין אוכלים, אל תפני את הצלחות בבקשה. נורא קר, אפשר אולי להעביר לפה את אחת מפטריית החימום? אפשר להחליף סכו"ם בבקשה?
כל משפט שגרתי שכזה זיכה אותנו במבט מבולבל על גבול האבוד משל שוחחנו על פיזיקת קוואנטים, ולרוב נדרשנו להסביר את עצמנו פעם נוספת, לאט ובהדגשה.

בשורה התחתונה, המסעדה-מזללה הזו מספקת value for money מאוד גבוה. התמחור והחלוקה ל-100 גרם מאפשרת משחק עם הכמויות והמגוון (לא אפשרי בכל הנתחים, ואף על פי כן), והביצוע נע בין טוב מאוד למצוין. לא לבעלי לב חלש (או נטיה גנטית מוכרת).

ארבע בצלצלים שמנמנים כי גם הם אכלו מהקומבו.

מודעות פרסומת

אוף וידרזן, ברלין

היא לא יפה כמו פריז ולא Dazzling כמו ניו יורק אבל היא כיפית ומגניבה ומגוונת, כמעט תל אביבית בנון-שאלאנטיות שלה. עובדת היותה קרובה וכעת גם במרחק כרטיס טיסה מוזל מכאן, הופכת את ברלין ליעד אטרקטיבי עוד יותר.

Dead Chicken Alley, Berlin

Dead Chicken Alley, Berlin

פארקים, מוזיאונים, סצינת אמנות בועטת, חיי לילה – הכל יש בה. אבל כשעמדו בתור לחלוקת המטבחים השווים בקרב עמי העולם, גרמניה היתה כנראה עסוקה במלחמה כלשהי ונתקעה לעד עם בראטוורסט וקרטופלך.

אולם, אל תאמרו נואש. המגוון האתני הרב; טורקים, אפריקאים, רוסים, פולנים, איטלקים, וייטנאמים, ואפילו קוריאניים, הוא כנראה הדבר הטוב ביותר שקרה למטבח הברלינאי. עבודת מחקר מעמיקה ושיטת ניסוי וטעימה הובילו לממצאים המוצלחים שלהלן:

Muret La Barba – נחתנו בברלין בערב המאוחר ועד שנזכרנו שצריך לאכול משהו, רוב המסעדות כבר החלו לסגור את מטבחיהן. בכל זאת אירופה ולא תל אביב… התחלנו לסקור את האופציות הפתוחות, תוך שמירה על סטנדרטים מסוימים (בר אופנוענים כבדים ירד מהפרק) והגענו לרוזנטאלר פלאץ ולחנות יין חמודה ומקצועית שמתפקדת גם כמסעדה איטלקית. הבעלים, וכמעט כל הסועדים קשקשו באיטלקית סביבנו. שתינו יין נפלא בהמלצת המלצר המסור (פרימיטיבו לי וריזלינג גרמני לנעה), וחלקנו מנה של אספרגוס עם בוראטה ולינגוויני עם חמאה וכמהין טריות. הפסטה עצמה היתה נהדרת אבל הרוטב היה קצת אנמי בשבילי (תוספת פרמג'יאנו רג'יאנו הצילה את המצב), מנת האספרגוס היתה מצוינת.

כתובת: Rosenthaler strasse 61 ברובע מיטה.

לינגוויני כמהין, Muret La Barba

לינגוויני כמהין, Muret La Barba

Monsieur Vuong – לפעמים אני קצת חוששת ממסעדות שמככבות באופן גורף בהמלצות ישראליות לחו"ל. בקפה דה קלוס האמסטרדמי הרגשתי שהציפיות וההייפ היו מוגזמים ביחס לתמורה. מסייה וונג היא בדיוק מהסוג הזה, שמאוזכר מיד על ידי כל מי שמדבר על אוכל בברלין. מאחר ולנו בדירה ממש מעל המסעדה, היה ברור שנדגום את מסייה וונג באחד הערבים ובשורה התחתונה – קצת אובר רייטד. אכלנו ספרינג רול שרימפס עם המון נענע שהיה מושלם ומנת אטריות זכוכית ועוף שהיתה סתמית. המחירים זולים, העיצוב מגניב, הקוקטיילים נראו טובים (לא ניסינו) אבל התחושה היא של סרט נע (לא ניתן להזמין מקום ותמיד מלא) וכבר אכלנו במסעדות וויאטנמיות מוצלחות יותר.

כתובת: Alte Schönhauser Str. 46, ברובע מיטה.

ספרינג רול by Monsieur Vuong

ספרינג רול by Monsieur Vuong

Kimchi Princess – לקח לי הרבה זמן לשכנע את נעה ללכת למסעדת גריל קוריאני. אני לא מאשימה אותה – הכיף הגדול במסעדות מהז'אנר הוא להגיע עם הרבה חברים, להזמין מס' מנות חלוקה שמגיעות לצד פלטות ברזל רותחות, ולהתעסק בצליה ובבליסה של כמויות בשר אימתניות מסוגים שונים. היא לא משתגעת על בשר, בטח לא בגריל, והיינו רק שתיים (אמנם עם קיבולת יפה, אבל בכל זאת). עקשנותי המתוחכמת אם כי בלתי נלאית בשילוב עם בחינה מדוקדקת של חלופות בתפריט השתלמה, וכך הגענו לאחת המסעדות הטובות בטיול. נעה אכלה מנה נפלאה שכללה סלמון נא, אורז, אצות ברוטב צ'ילי-שומשום ואני קיבלתי את הגריל הקוריאני (ליחיד, ליחיד!) שכה רציתי, פיסות בקר חרפרפות על מחבת ברזל רותחת. נוסף על המנות העיקריות (12-18 יורו), מוגשים מתאבנים קוריאנים, כולל סלט הקימצ'י, כרובית, קישואים, חמוצים קוריאנים ועוד, כולם היו מצויינים.

כתובת: Skalitzer Str. 36, ברובע קרויצברג הלוהט.

Kimchi Princess

כן, זה הגריל ליחיד, Kimchi Princess

 Mogg & Melzer– ברלין היא עיר עם נוכחות יהודית מורגשת. על העבר אין צורך להרחיב והברלינאים גם מקפידים להציב "תזכורות" בדמות אבני זיכרון (השטולפרשטיין), שילוט, אנדרטאות ומוזיאונים. גם כיום מדובר בקהילה יהודית ענקית, שכוללת בין היתר עשרות אלפי ישראלים. מוג ומלצר, בית קפה ודליקטסן מהמם, ממוקם בתוך בית ספר יהודי לשעבר שמשמש כיום קומפלקס גלריות. אכלנו כריך רובן עצום ומושלם, שתינו בירה וקינאנו במי שאוכל עוגת גבינה. לא זול ביחס למחירי ברלין, אבל שווה כל יורו.

כתובת: Auguststraße 11-13, ברובע מיטה.

רובן, Mogg & Melzer

רובן, Mogg & Melzer

LOKAL – אוכל גרמני קלאסי הוא לא ה-cup of tea של אף אחד. כבד, שומני, עם נוכחות מודגשת של כרוב, תפוחי אדמה וחזיר על תצורותיהם השונות. אוכל גרמני מודרני, במסעדה קטנה ורומנטית במיטה, כבר נשמע כמו משהו ששווה לנסות. למנות הראשונות אכלנו טרטר בקר מצוין ופרשנות מתקדמת לדג מלוח – מטיאס עם תפוח עץ וקרם סלרי ותפוחי אדמה. בעיקריות אכלנו תבשיל די כבד של שפונדרה, עלי סלק, גזר ופירה בטטה ומנה צמחונית מעולה של גריסים, קרם סלק, פטריות מכל מיני סוגים וגבינה. מחירים לעיקריות 15-26 יורו, ראשונות בסביבות 10 יורו.  אוכל גרמני עם טוויסט – מומלץ!

כתובת: Linienstraße 160, רובע מיטה.

קדירת שפונדרה, Lokal

קדירת שפונדרה, Lokal

Transit – עוד פנינה אסייאתית, הפעם מהכיוון הטאפאס התאילנדי-אינדונזי. מסעדה מצוינת וזולה (מנות קטנות ב-3 יורו, מנות בינוניות-גדולות ב-8 יורו) עם חצר קטנה ומקסימה לימים שבהם מזג האוויר מוצלח. אכלנו ספרינג רולס עם שרימפס, שרימפס מצופה פירורי פנקו עם ממרח אבוקדו, פנקייק ברווז ברוטב שזיפים, סאטה עוף ברוטב בוטנים, ראפים דקיקים של נענע ובזילקום ובשר חזיר ומנה גדולה של אורז מטוגן עם ירקות ועוף. הכל היה טעים טעים וטרי.

כתובת: Rosenthaler Straße 68, רובע מיטה.

טראסה שמשית ומשקה פסיפלורה ב-Transit

טראסה שמשית ומשקה פסיפלורה ב-Transit

אוף וידרזן ברלין, היית טובה אלינו. זו היתה רק טעימה ראשונה…

בצלצל אחדאת אהבתי וסקרנותי למטבחים של אחרים ירשתי מאבא. אבי גדל בבית שסבב סביב אוכל (טעים מאוד, יש לומר), אולם התבלינים היחידים שהיו בשימוש היו מלח, פלפל, שום וקצת פפריקה וכל טעם לא מוכר התקבל בחשדנות רבה במקרה הטוב, ובוז מוצהר במקרה הרע. כאקט מרדני, אבי פיתח אהבה לאוכל חריף, מתובל, אחר. הוא נדד בין מסעדות פועלים והתענג על טעמים לא מוכרים – כמון, כוסברה, עמבה וחריף ועל מאכלים חדשים – מפרום, חריימה והכוכבת הגדולה – קובה.
לאחר שהובאתי בסוד העניינים והושבעתי לא לספר לסבתא, לקח אותי אבא ל"פונדק משה" באור יהודה, פנינה עיראקית בינות למוסכים, ושם, מול סירי ענק ועיניים משתאות של ילדה בת 13, התוודעתי לראשונה לפלא העיראקי הטעים הזה.

מאז הרבה מים זרמו בירקון וכבר יובלות שלא ביקרתי בפונדק משה. בשישי האחרון שמנו פעמינו לשוק התקווה, לתפוס קצת נחת עיראקית בצלחת. התיישבנו במאכליית דוד חביב ובניו שאוחזת ב-2 פיסות נדל"ן נחשקות בשוק התקווה – המסעדה ב"מחלקת הבשר" (שם קוד מקומי לפסאז' האיטליזים) ודוכן הקובות המטוגנות שממול. בדיעבד כנראה שהינו צריכים להסתפק באיזו קובה to-go  מהדוכן ובכך לחסוך את מפח הנפש, אבל היינו רעבים וחדורי מטרה.

המסעדה מציעה, נוסף על תפריט שיפודיה שגרתי, מבחר מנות מן המטבח העיראקי. בתחקיר האירוע שנערך לאחר מכן, הבנו שהחשד הראשון היה צריך להתעורר למראה תמונות בתפריט, סימן מובהק למסעדת תיירים (שם קוד מקומי למסעדה בינונית-מינוס). הצהרנו באוזני המלצרית שאנחנו רוצים רק אוכל עיראקי והזמנו בהמלצתה קובה בורגול, 2 מרקי קובה (סלק ובמיה) וסלט ירקות גדול, להקל על המצפון מעומס הקלוריות.

מנת הקובה בורגול (15 שקלים) הגיעה ראשונה, כנשנוש פתיחה. קובה צהבהבה ענקית ומבושמת שהכילה בשר טחון היתה ירית פתיחה מוצלחת וטעימה, טיפונת יבשה, אבל ללא ספק פסגת הארוחה.

קובה בורגול, שוק התקווה, דוד חביב ובניו

קובה בורגול – חצי נחמה

מן המרקים הגיע ראשון מרק קובה סלק (30 שקלים) בסגול עמוק שהמלצרית דיברה בשבחו וציינה כי המרק "חמוץ – מתוק, אבל יותר מתוק מחמוץ". יאמר מיד שהיא צדקה – המרק היה מתוק להחליא, מה שגרם לי לתהות – כשהטבח מאוהב האוכל מלוח יתר על המידה. האם מכאן ניתן להקיש שהטבח בדיכאון קליני?

קובה סלק, דיד חביב ובניו, שוק התקווה

קובה סלק – sugar rush

בליבי קיוויתי שמרק הקובה במיה (30 שקלים) יהיה מוצלח, כך שאוכל להשתלט עליו ולהשאיר את ליאור לבד במערכה עם קומפוט הסלק. הסטתי את הקערה באלגנטיות וטעמתי מציר המרק האדמדם. המרק היה בטעם של רכז עגבניות קופסתי מדולל במים. הקובות עצמן היו טובות אבל אי אפשר היה לאכול אותן בהתעלם מן הציר החמקמק שעטף אותן בטעם אינסטנט.

קובה במיה, דוד חביב ובניו, שוק התקווה, עיראקי

קובה במיה

מיואשת, קראתי למלצרית ושאלתי אם אפשר להחליף את אחת המנות. המלצרית פערה עיני עגל לשמע הבקשה ההזויה והסבירה "אנחנו לא מחליפים מנות כי זה הולך לפח". אין ספק שרווח לי לדעת שהמנה אינה חוזרת לסיר הבישול המרכזי. בשלב הזה איבדתי את שארית קור רוחי ועשיתי פרצוף כה אומלל עד שליאור מיהר להזמין חשבון ולקחת אותי לדוכן הסמבוסק הבוכרי הקרוב.

פיסת אושר צרופה ב-7 שקלים הצליחה להשכיח ממני במעט את מאורעות הצהריים. כעת אנחנו זוממים על גיחה לפונדק משה. כנראה שעם נוסטלגיה לא מתווכחים.

בצלצל שאלוט אחד לרפואה.

שלושה וחצי בצלצליםיועזר בר יין ("יועזר", כפי שיודעי הח"ן מכנים אותה בחביבות) היתה מוסד יפואי ותיק אשר חרת על דגלו מסורת של קרניבוריות חמאתית עתירת כולסטרול ויין. גם בימים טרופים בהם משלו חליפות טרנד הבריאות, צמחונות, טבעונות וסגפנות קלורית, התהדרה יועזר, בלי בושה, בתפריט מושחת שכלל פסטת 40 חלמונים, לב אנטרקוט, צלחת חזירויות, פואה גרה וכמהין. מותו של שאול אברון, האבא של יועזר, טלטל את קהילת האוכל המקומית ונהרות של מילים נשפכו על הדמות רחבת הגב והלב שהחזיקה את המקום הכי נהנתני שיש. את מקומו תפסו שותפתו למסעדה והסו-שף הנאמן, אשר ניסו להמשיך בקו היועזרי המובהק. בחודש שעבר, ארבעה חודשים לאחר פטירתו, התפרסמה הידיעה כי יועזר סגרה את שעריה לאחר 18 שנות פעילות.

בחודש שעבר, במסגרת יום הולדת משפחתי, הגענו לבחון את תפריט " שבת קסולה" – מגוון מנות פתיחה המוגשות לשולחן ומנה עיקרית לבחירה ב-125 ש"ח לסועד. משתלם למדי. המתחם האפלולי בעל הלוק המוזנח (בטון חשוף, קיר מתקלף וגו') הניב תגובות שונות מבני משפחתי, החל בעיקום אף פולני וכלה ב"וואו, מקום מגניב" מבת ה-17.

המלצרית אספה את הזמנותינו ונעלמה אל האופק. אחרי זמן המתנה לא קטן שבו שיווענו לאיזו פרוסת לחם בחמאה צהובה שישקיט את הרעב, החלו לטפטף המנות הראשונות לשולחן. המנות זגזגו על הקו שבין איכות ללא פשרות לבין שעמום טוטאלי.

מז'אנר המצטיינות הבליחו: סלמון טרי מעושן במקום עם קרם פרש נהדר ובצל ירוק, קורנדביף בקר כבוש בשיטה מסורתית, סלט עדשים שחורות עם בייקון, לחם וחמאה כפריים חלומיים ושומר צלוי בתנור עם שמן זית ופרמז'ן.

סלמון עם קרם פרש וסלט עדשים שחורות, שאול אברון, יועזר בר יין

סלמון עם קרם פרש וסלט עדשים שחורות

מז'אנר הסתם: סלט שורשים, סלט עגבניות שרי וגבינת כבשים ושעועית בובעס בבישול ארוך עם שומן טלה ועגבניות.

מלמעלה ובכיוון השעון - סלט שורשים, שומר צלוי, שעועית בובעס. השומר היה נהדר, היתר קצת סתמי, שאול אברון, יועזר בר יין

מלמעלה ובכיוון השעון – סלט שורשים, שומר צלוי, שעועית בובעס. השומר היה נהדר, היתר קצת סתמי

עוד ליוו את הראשונות מלפפונים וכרוב כבוש ביתיים וטעימים.

המסקנות מהראשונות היו כי יועזר הינה חניכה מצטיינת של מפעל הכיבוש הציוני – הסלמון, הקורנדביף וגם החמוצים היו נהדרים. למרות שחלק מהמנות סבלו מחוסר ברק, המגוון היה נחמד והשילוב בין סלטים כבדים על בסיס קטניות לסלטים קלילים-רעננים היה מאוזן ונכון.

קורנדביף וחמוצים - השילוב המנצח. משמאל - עגבניות ועלים, שאול אברון, יועזר בר יין

קורנדביף וחמוצים – השילוב המנצח. משמאל – עגבניות ועלים

במנות העיקריות כבר פנינו איש איש לצלחתו:

קסולה – הישר מהמטבח הכפרי בטולוז. קראסט פריך של פירורי לחם כיסה תבשיל חמין צרפתי של נקניקיות, בייקון, אווזים מעושנים ושעועית לבנה. הבשר והקטניות מתבשלים לאיטם בהרבה שומן אווז ומתקבל תבשיל סמיך וכבד, עם ארומה מעושנת. סתימת עורקים מיידית. הבשר רך מאוד, הטעמים נמסכים זה בזה בזכות הבישול האיטי והמנה טעימה מאוד אבל שומנית מדי לטעמי.

קסולה - חמין בצרפתית, שאול אברון, יועזר בר יין

קסולה – חמין בצרפתית

מולים עם שעועית ירוקה וחזה אווז מעושן על פסטה 40 חלמונים מושחרת בדיו – פסטה בטעם ים גדושה במולים טריים וטובים, יחד עם שילוב השעועית והטעם המעושן של חזה האווז יצרו מנה טובה מאוד.

פסטה שחורה עם מולים, שאול אברון, יועזר בר יין

פסטה שחורה עם מולים

נקניקיית יועזר מעושנת עם כרוב כבוש חם ובייקון, היתה שמנמנה ודחוסה. הפירה שליווה אותה היה מושלם וגם החמוצים הביתיים (שאליהם כבר התוודענו בשלב הראשונות) היו טובים. ובכל זאת, המנה פשוטה למדי.

נקניקיית יועזר, יועזר בר יין, שאול אברון

נקניקיית יועזר

נתח קצבים אכן היה אדום ועסיסי, כפי שהבטיח התפריט, והוגש עם פירה וירקות ירוקים מוקפצים.

נתח קצבים, שאול אברון, יועזר בר יין

נתח קצבים

בף בורגיניון היתה המנה המוצלחת ביותר בארוחה, עם טעם מודגש של יין אדום, ירקות שורש רכים וקצת בייקון שנתן קיק מעושן. המנה החזירה את סבא שלי 60 שנה אחורה, הישר לתבשיל ה-"ז'רקוייה" מילדותו. המאכל שזכר הוא אמנם סובייטי ולא צרפתי למהדרין, אבל משהו בבישול הארוך של בשר בקר ביין גרם לבלוטות הטעם ללחוץ על כפתורי הנוסטלגיה והרגש וליצור את אותו קסם חמקמק שקורה רק עם אוכל.

בף בורגיניון - טיול למחוזות הנוסטלגיה, שאול אברון, יועזר בר יין

בף בורגיניון – טיול למחוזות הנוסטלגיה

לסיכום: התלבטתי האם לפרסם את הביקורת שכן המסעדה כבר עברה לעולם שכולו טוב (קרי, נטול לקוחות מציקים ומבקרים מעיקים) ומה תוסיף הביקורת שלי לנחלת הכלל? לבסוף החלטתי שהבלוג נועד לשמש לא רק "אסופת המלצות" אלא גם רשמים ומחשבות על אוכל ומסעדות וגם, אולי, מצבת זיכרון לאלו שאינן.

אז למרות שבד"כ בהספד אומרים רק דברים טובים, אוסיף שיועזר אמנם זכתה לשבחים מקיר לקיר אבל בשבילי, אפעס, היתה קצת משעממת. נכון, חומרי הגלם נהדרים, הטיפול טוב, היד מיומנת והקהל ותיק ואוהד. אבל יועזר חסרה את הניצוץ והטוויסט שאני מחפשת בארוחה טובה. 3.5 בצלצלים.

New Year's Resolution – סולה

4 בצלצליםשנת 2012 היתה טובה אלי.

אם שנת 2011 היתה בסימן התמחות-בחינות לשכה-"טיול שחרור", שנת 2012 כבר תפסה כיוון בוגר יותר. התחלתי לעבוד לראשונה בחיי בעבודה של גדולים, החלטתי שאני רוצה להתחתן ואז זה גם קרה, ואפילו הספקתי לדחוף פנימה ירח דבש מהמם בתאילנד.

שנת 2012 גם היתה לא רעה מבחינה קולינרית. חגגתי על הבר בארוחת יומולדת במזללה, קפצתי ללאנצ'ים מתוקתקים בדליקטסן, לא הבנתי על מה הבאזז בקיטשן מרקט בנמל, הזמנתי חברה שקפצה לביקור מחו"ל לעסקית בשולחן, הכנתי את קיבתי למזרח בלונג סנג, התבאסתי (ואז גם התנשאתי נורא) על אוכל בינוני-מינוס בתמחור מחוצף-פלוס באלומה במעלות-תרשיחא, התמוגגתי עם אמא מפפרדלה פונגי ברפובליקה דה רונימוטי, התענגתי על אוכל תאילנדי אמיתי ועוד ועוד.

אבל בבלוג – יוק. דממת אלחוט שרק צרצור ההארדיסק מפר אותה.

וזה לא שלא ניסיתי. הזמנתי לי ולחבריי (בשתלטנות אופיינית) מנות מעניינות שירכיבו תפריט מאוזן, צילמתי המון, טעמתי מהצלחות של כולם, ניתחתי כל ביס והבטחתי שהפעם, הנה הפעם, אני כותבת.

אז כמנהג הגויים ולכבוד השנה האזרחית החדשה הבאה עלינו לטובה, אני מבטיחה לעצמי ולרבבות מעריציי המאוכזבים שהשנה אשקיע בבלוג היקר שלי, מקור גאוותי המוצנעת. השנה אתעקש לתרגם את התחושות למילים, להתחבט בניסוחים, לכתוב, למחוק ולשכתב עד שתצא תחת ידי רשימה ראויה. והנה אני מתחילה.

סולה מגרה את החושים כבר בכניסה, בלב שוק הפשפשים ביפו. המסעדה שוכנת במבנה אבן עות'מני שמור היטב עם קשתות יפיפיות שנותנות את הטון לאווירה רומנטית משהו, ששמחנו לחלוק בשלישיה עם נעה. את האווירה.

הקשתות והאווירה

הקשתות והאווירה

לפתיחה הוגש ללא חיוב לחם וחמאה, פשוט, טעים ונעים. בשלב מסוים המרנו את החמאה בניגובים מרוטב החמאה ופרמזן של מנת הקאפאלטי (שרבות ידובר עליה בהמשך).

לחם וחמאה

לחם וחמאה. מה עוד צריך הבנאדם?

התלבטנו לגבי המנות הראשונות והחלטנו על תוכנית חלוקה: פולנטה ופטריות (38 ₪) – קוביות פולנטה מטוגנות עם שלל פטריות (לרבות פטריות מלך היער המוצלחות) ברוטב לימוני מעט, פטרוזיליה קצוצה והרבה שום ופרמז'ן. על אף שאנוכי מחסידי הפולנטה הרכה והממרחית, גם בתור חטיף נגיס, פריך מבחוץ ורך מבפנים, היא נהדרת. הפטריות והלימון נתנו קונטרה והמנה כולה היתה טובה מאוד.

פולנטה פונגי

פולנטה פונגי

הראשונה השניה שחלקנו האפילה על קודמתה: קאפאלאטי די פנוקיה (44 ₪) – כיסוני בצק ממולאים בקרם תירס ומסקרפונה. שיעור בתורת הכיסונים – הבצק דק ועדין, הפה מופתע מהמתיקות החלבית של המילוי הרענן והמקורי, רוטב חמאה ופרמזן עוטף את הכיסונים ברכות ומן העירית הקצוצה מבליח טעם עוקצני. שלמות צרופה.

קאפלאטי די פאנוקיה

קאפלאטי די פאנוקיה. לנשק לשף את הידיים.

שלב העיקריות הגענו עם ציפיות גבוהות. לזניה ווצ'יאנרה (68 ₪) – מנהג נלוז ומביך רכשתי לי, לקרוא ביקורת והמלצות לפני כל ביקור במסעדה, לעיין בקפידה ומראש בתפריט ולפנטז מה אני אזמין עוד בבית (או חמור מכך, במשרד. מתכון וודאי לצעידה בוטחת למטבח הקומתי אל עבר צנצנת הבייגלה). לפיכך, ועל סמך תחזיות מקדימות מבשרות טוב, נחתה על שולחננו צלחת מהבילה של לזניה זנב שור. המילוי בושל ארוכות והיה רך ומפורר כמעט, הרוטב היה נהדר. למרות שאני לא מסוגלת לשמוע את צמד המילים השחוק עד לזרא "אוכל מנחם", קשה לי שלא להגדיר אותה כך. מנה חורפית נהדרת.

לזניה זנב שור

לזניה זנב שור

פילה מוסר עם תרד וניוקי דלעת (82 ₪) – מנה מתפריט הספיישלים. נראה שאי אפשר להכתיר ארוחה בהצלחה עד שליאור לא מקבל את המנה הגרועה בשולחן. ואכן, לאור עושר המנות האחרות, נותרה מנת הדג די סתמית. הניוקי היה נחמד, והתרד היה לימוני וטעים, אבל מנת הדג לא היתה מעניינת או מיוחדת וגם לא טעימה באופן יוצא דופן

פילה מוסר

פילה מוסר, תרד וניוקי דלעת

טרייפל אנגלי (36 ₪) – על מנת להרשים את נעה התפנקנו בקינוח, ומתוך שתי האפשרויות היחידות בתפריט הוזמן הטרייפל – שכבות של עוגת ספוג, קצת פירות יער חבויים, מסקרפונה ותותים. נחמד ותו לא.טרייפל

בהמלצת המלצרית, ליווינו את הארוחה בבקבוק יין Dolcetto d'Alba אדום מאיזור פיימונטה באיטליה (160 ₪). היין הצפון-איטלקי החמיא למנות והיה בחירה מוצלחת.

לסיכום: האווירה מקסימה, האוכל מצוין ברובו ובתמחור הוגן. מדי פעם יש חוסר עקביות אבל החוויה הכוללת מוצלחת מאוד. 4 בצלצלים.

טוטו

ארבעה וחצי בצלצלים

ארבעה וחצי בצלצלים

זהו, גם אני עוד עו"ד. קצת לפני מועד בחינות הלשכה (להלן ובסעיף קטן זה: "יום הדין"), הודעתי קבל עם ועדה שאני רוצה לחגוג (בתקווה, טפו, חמסה, חמסה) במסעדה שווה. הפור נפל על טוטו ששוכנת בלב העשייה המשפטית בת"א, מול ביהמ"ש המחוזי בתוך מגדל המוזיאון המתקרא גם "בית הפרקליטים". כמה סימבולי. שולחן זוגי הוזמן ל-8 וחצי. ביום הדין הסתובבתי כחולת ירח ברחובות תל אביב עד אשר נתקבל הסמס המיוחל שהודיע על פרסום פיתרון מוצע לבחינה ונתן את האות להתחיל בחגיגות זהירות.

לטוטו נקשרו כתרים רבים, ודי בצדק. השף ירון שלו נחשב לילד הפלא של עולם הקולינריה הישראלי. הוא מונה לשף המסעדה בגיל 24, כאשר מאחוריו ניסיון עשיר בן 12 שנות בישול והתמחות אצל שפים מובילים, ביניהם עזרא קדם, רפי כהן ויונתן רושפלד.

נאמנים לשיטת ה-Bring Your Bottle, הבאנו עמנו יין "תג אדום" של יקב אבידן (לאחר שווידאתי מראש שהיין לא נמצא בתפריט היינות של המסעדה) ונאלצנו לספוג את דמי החליצה המופרכים – 60 שקלים לבקבוק. בחור צעיר עבר ליד השולחן והעיף מבט ביקורתי ובוחן. מאוחר יותר התגלה לנו כי זה הסומלייה וכנראה שלמזלנו, עברנו את הבחינה.

ללא מילים הגיעו לשולחן לחם, זיתים ושמן זית עם מעט עגבניות מרוסקות. כמה אני אוהבת כשהלחם בחינם. כן אני יודעת, זה טיפשי, זה מגולם במחיר המנות הגבוה וזה סתם פסיכולוגי, אבל I just can't help it. אני אוהבת פינוקים. מאוד התאפקתי ולא ביקשתי חמאה, מה שהתגלה כהחלטה אסטרטגית נכונה נוכח העובדה שכמות החמאה שצרכתי ביתר המנות היתה מדאיגה כל קרדיולוג ממוצע.

לחם, זיתים, שמן זית

הלחם. לא התאפקנו וכמעט שכחנו לצלם.

החלטה אסטרטגית נוספת (אכילה במסעדה כמשל לשדה קרב) היתה לחלוק את כל המנות, או כפי שחלק מחבריי מכנים זאת, "לעשות שני וליאור". המדובר בטקטיקה מתוחכמת, שיתרונותיה וחסרונותיה ברורים. היתרונות – טעימה של מנות רבות יותר, גיוון רב, לעיתים חיסכון כלכלי מסוים. החיסרון – בעוד אני אומניבורית מוצהרת, הצדיק דובק בדיני הכשרות. לפעמים זה מצליח לנו, לפעמים דרכינו מתפצלות. בטוטו זה עבד ולהלן התוצאות:

ראשית הגיעה צלחת שנראתה כאילו הושאלה ממוזיאון תל אביב לאמנות הסמוך. משיחות עזות צבע של קרם אבוקדו וואסבי (גאוני) וקרם פלפל צ'יפוטלה. מעליהם פזורים ברישול מכוון גלילות סשימי טונה אדומה, צנוניות, בצל אדום, קישוט פטרוזיליה.

הטונה היתה טריה וטובה מאוד, המנה היתה Over Priced, הצלחת נוגבה עד תום. אנחנו מוכנים למנה הבאה.

סשימי טונה אדומה, קרם אבוקדו וקרם צ'יפוטלה, טוטו

דיוקן סשימי טונה אדומה על קנבס לבן, ירון שלו 2011

מן המפורסמות שבמנות טוטו היא הפיצה הלבנה (68 ש"ח). פיצה ביאנקה (נטולת רוטב עגבניות) עם פטריות יער, כמהין, בייקון וגאודה. כשהונחה אחר כבוד על שולחננו עלה ממנה אד ריח משכר של כמהין. בסה"כ פיצה. לפעמים אני סולדת מסופרלטיבים חזקים מדי, נרתעת מהכתרות נחרצות. ולמרות האמור לעיל, אחרי ביס הכרזתי שזו הפיצה הטעימה ביותר שאכלתי בחיי. הטעם, המרקם, ובעיקר התוספות, הו התוספות, הפכו אותה לאלוהית.

פיצה לבנה, טוטו

פיצה לבנה, הדובדבן שבקצפת

הבאה בתור היתה ניוקי ערמונים חמאת כמהין ופרמז'ן מיושן (78 ש"ח).

נראה שירון שלו הגה את המנה הרבה לפני שהיא החלה לצוץ תחת כל עץ רענן ובכל בית קפה מצ'וקמק, והגרסה שלו היא ללא ספק אחת המצטיינות. שוב אותו ניחוח כמהין, שוב אותה חמאה נדיבה, כמה ערמונים שהתחבאו בין ניוקי מאורכים וטובים, גילוחי פרזמן. כבד, טעים ומושחת. אסטרטגיית החלוקה  מוכיחה את עצמה במנה הזו. ניוקי תמיד משעמם בפה בשלב מסוים, המנה אינה קטנה, כבדה למדי וממילא טעימה מדי מכדי לאכול אותה לבד.

ניוקי ערמונים, טוטו

ניוקי ערמונים - גרסת המקור

אבוסים ומבושמים, הגענו לשלב הקינוח. מנת הקנולי מסקרפונה ותותים, שרבות נכתב עליה, נגמרה למגינת ליבי ולכן נאלצנו להסתפק בפרופיטרולים עם בננה מקורמלת וגלידת וניל – קלאסי טעים ועשיר.

פרופיטרולים, בננה מקורמלת, גלידת וניל , טוטו

פרופיטרולים עם בננה מקורמלת וגלידת וניל

סיכומו של דבר, טוטו היא מסעדה מצוינת, יקרה ומגוונת. למרות הכיוון האיטלקי הכללי, היא פוזלת למטבחים אחרים (ע"ע הסשימי) ועושה זאת בהצלחה מרובה. 4 וחצי בצלצלים.

אדורה

4 בצלצליםאחרי שתיקה רועמת וממושכת מדי, אני מפרסמת ביקורת שנכתבה די מזמן, והתעכבה בעיקר מטעמי עצלות ובחינות לשכה.

התכנסנו לחגוג יום הולדת לליאור[1], 6 אנשים בצהרי יום שישי. מיטב המוחות (נו טוב, אני ואחותו) איחדו כוחות כדי לבחור מסעדה שתתאים לאירוע – גיוון ומבחר סביר, לא מתחכם מדי, לא יקר מדי, לא טרף מדי ושיהיה טעים מאוד. מסיבה לא מובנת לי, אדורה מצליחה לחמוק מאור הזרקורים בסצנת המסעדות התל אביבית האכזרית. כבר הרבה זמן בשטח, שומרת על איכות גבוהה, רף מחירים נמוך להגחיך (עסקית ב-59 שקלים!) ועם זאת, בניגוד למפעלי רושפלד בע"מ, קליקת בראסרי-הוטל-קופי בר וגו', שמה לא עולה בקריאה ראשונה כששוברים את הראש איפה לאכול.

השף אבי ביטון נכנס לעולם המסעדנות בגיל צעיר אך מהר מיצב עצמו כשף מבטיח בנוף הקולינרי הישראלי. אדורה נחשבת לספינת הדגל שלו. אתר המסעדה מגדיר את התפריט כ"מנות ביסטרו אופייניות אך לא בהכרח באוריינטציה הצרפתית הקלאסית, אלא בנגיעות ים-תיכוניות עדכניות". אני הקטנה, בלשון משוחררת, הייתי מכנה זאת "בישול צרפוקאי מודרני".

הערה אחרונה לפני שאצלול לתיאורים קולינריים: לאורך כל הארוחה קיבלנו שלל הפתעות על חשבון הבית. אינני יודעת אם זה נבע מהעובדה שחיכינו לשולחן 5 דקות תמימות (זו לפחות היתה טענת המסעדה, אנחנו סתם חשבנו שהקדמנו), או כי המלצרית שלנו למדה שנתיים מתחתיי (הזיהוי היה חד צדדי, למרבה המבוכה) או שמישהו שם לב שכל מנה שנחתה על השולחן זכתה למתקפת פפראצי ולקריאות "לא לאכול!". מכל מקום, נהנינו באופן כמעט מביש מכל ה"לפנק-לפנק-לפנק" הזה וראיתי לנכון לשתף על תקן גילוי נאות.

הארוחה נפתחה ב-6 גביעי קיר רויאל, OTH. קצת אחריהם הגיע במתנה מהמטבח פטה כבדים – פטה מכבדי עוף ואווז, חמאה ומעט קוניאק. מנה נפלאה, הפטה היה רך ומוצלח והוגש לצד ריבת חצילים מצוינת וקוביות ג'לי יין (שהיה קצת מוזר).

פטה כבדים, אדורה, אבי ביטון

פטה כבדים

המלצרית חצי-התעקשה שנזמין את הלחם ולכן ליוונו בהתלהבות כנועה את כל המנות עם לחם שאור מעולה, שום קונפי, חמאה, מלח גס ועגבניות מיובשות.

לחם, אדורה, אבי ביטון

לחם

לו היינו ככל העמים, סביר להניח שהיתה מתפתחת פה מסורת קולינרית ישראלית משובחת. מטבח המתבסס על דגה מקומית, בשר כבש, עגבניות וחצילים שטופי שמש והמון ירקות, טחינה ועוד דברים טובים. לו היה נוצר "מטבח ישראלי" ולא ערב-רב (ומשובח לא פחות) של השפעות עדתיות-גלותיות, מנת סביצ'ה "סלט ערבי" וקרם זעתר הייתה מצטרפת בשמחה לפנתיאון. מה יותר מתבקש מלשדך פיסות דג ים תיכוני לסלט ירקות קצוץ דק-דק, מתובל בהרבה לימון ושמן זית. שובל של קרם פרש עם זעתר הוסיף פרשנות מקומית והפך את המנה לעילאית.

סביצ'ה, אדורה, אבי ביטון

פרשנות ישראלית לסביצ'ה

סלט בלנד ירוקים הורכב מהרבה חסות, אגסים ותפוחים, פרמזן בכמויות ואגוזי מלך. סלט ירוק טעים ומכובד בגודלו, הקריצה הצרפתית של הארוחה.

סלט בלנד ירוקים, אבי ביטון, אדורה

סלט בלנד ירוקים

פלאפל חצילים (תוספת 7 שקלים לעסקית) – פלאפל ממולא בבשר חצילים שרופים, עשבי תיבול וגבינת פרמז'ן, מוגש בליווי סלט נבטי חמנייה. ווריאציה מעניינת לפלאפל הרגיל, טעימה עד מאוד.

פלאפל חצילים, אבי ביטון, אדורה

פלאפל חצילים

סלט עוף הגיע עטוף בנייר חום וחתום בצ'ופסטיקס, כמו חבילת הפתעה חביבה ופיקנטית שכללה נתחי עוף, בצל סגול, כוסברה, גזר ובצל ירוק, שילוב שמושך את המטבח חזק שמאלה לכיוון המזרח הרחוק. מנה נחמדה אבל Nothing to write home about ולא משתלבת עם הקונספט הכללי שמאפיין את המנות.

סלט עוף אסייתי, אדורה

סלט עוף אסייתי

לעומתה, מנה מרוקאית פרופר, בלי פיוז'ן וקשקושים היא סיגרים מרוקאים ב'ראס אל חנות' שלישיית סיגרים ארוכים ממולאים בבשר עגל ומתובלים בתערובת תבלינים מרוקאית, מוגשים עם טחינה ועגבניות טריות, הוכיחו שסיגרים זה לא רק "אולמי בונבון". הסיגרים של אדורה עשויים ביד מקצועית ואוהבת, טריים, קראנצ'יים מטיגון עמוק, וממכרים לאללה.

סיגרים מרוקאים ב'ראס אל חנות', אדורה, אבי ביטון

סיגרים מרוקאים ב'ראס אל חנות'

לשלב המנות העיקריות הגענו די מלאים אך כוחנו במותנינו.

מנת הריזוטו עם תרד ועגבניות לחות שאכלנו ואהבנו בעבר הוחלפה בריזוטו מבושל בציר ירקות ויין לבן, ירקות שורש, כמהין, תרד ערבי, נגיעת שמנת ופרמזן. מנה מצויינת, שמנתית וסמיכה כפי שריזוטו צריך להיות, שלא נפלה מקודמתה (שעדיין מוגשת בתפריט הערב).

ריזוטו ביין לבן, ירקות שורש וכמהין, אדורה

ריזוטו ביין לבן, ירקות שורש וכמהין

פילה בקר ברוטב פטריות כמהין וקראנצ' קאשיו (בתוספת 16 שקלים לעסקית) – מנת מדליוני פילה בקר ברוטב פטריות כמהין ודמי גלס, שהוגשו בליווי פירה קטיפתי וקישוט ירקות היתה ללא ספק העיקרית המנצחת. נתחי הבקר היו מעולים והרוטב הנהדר התערבב עם הפירה החמאתי וגרם לי לאושר רב. גם מהקישוט לא נותר זכר.

פילה בקר ברוטב פטריות כמהין וקראנצ' קאשיו, אדורה, אבי ביטון

פילה בקר ברוטב פטריות כמהין וקראנצ' קאשיו

אין מנה ביתית ואהובה יותר מקציצות, ואני אוהבת אותן בכל ז'אנר אפשרי – מטוגנות, מבושלות ברוטב או אפויות (נו טוב, קצת פחות). קציצות הטלה של אבי ביטון הגיעו במחבת ברזל רוחשת, ברוטב עגבניות חריף מעט, תרד ערבי וקונפי תפו"א והיו פשוטות, טעימות וטובות. כל מה שצריך מקציצות.

קציצות טלה, אדורה, אבי ביטון

קציצות טלה

נער היומולדת הצליח להזמין, כהרגלו בקודש, את המנה הגרועה ביותר בשולחן. שווארמה טלה היתה שילוב אוקסימורוני של פיסות בשר יבשושיות שכבמטה קסם הצליחו להותיר את הסועד עם תחושה שומנית מוגזמת (המלצרית הזהירה מבעוד מועד, אנחנו נותרנו שאננים). השווארמה הוגשה על לאפה בליווי טחינה ועגבניות קצוצות. ככלל, אין לי התנגדות לאכול מנות רחוב במסעדה (ע"ע אברקסס צפון) אבל בניגוד למנה בשווארמה דבוש, אני מצפה לקבל במסעדה ערך מוסף, טוויסט לא שגרתי או איכות בלתי מתפשרת. אף אחת מהדרישות הנ"ל לא היתה בשווארמה של אדורה.

במחווה חד פעמית ולאור יום הולדתו, הוא קיבל מחצית מהמנה שלי ושמח בחלקו.

שווארמה טלה, אדורה

שווארמה טלה

בשלב הקינוחים קצת התלבטנו בין גליליות פטיסייר עם קולי תותים (39 שקלים) למנת שלושה שוקולדים. מכיוון שיש לי חולשה עוד מילדותי לגליליות, נפל הפור. 3 גלילים ממולאים בקרם פטיסייר נחו על רוטב תותים חמצמץ ונהדר. לחובבי הקינוחים הלא-מאוד מתוקים, המנה הזו התאימה כמו כפפה ליד.

גליליות פטיסייר עם קולי תותים, אדורה, אבי ביטון

גליליות פטיסייר עם קולי תותים

המלצרית שחשה בדילמת הקינוח שפורטה לעיל, מיהרה לשלוח לעברנו שלושה שוקולדים (33 שקלים) – פאדג' שוקלד מריר ממולא בשוקולד לבן ומעליו גנאש עדין של שוקולד נוגט בליווי גלידת פרג. השחיתות השוקולדית הזו מתאימה לחובבי הז'אנר, לי זה היה קצת כבד.

שלושה שוקולדים, אבי ביטון

שלושה שוקולדים

לא הספקנו לומר "הצילו, אנחנו מפוצצים" וכבר נחת על שולחננו קינוח נוסף, "מתנה מאיתנו". בשלב הזה כבר התחיל להיות לא נעים משלל הפינוקים אבל שינסנו מותננו והרבצנו בכפיות:

זאכר הל אספרסו (33 שקלים) – מדובר בטורט שוקולד דק מוטבע בגנאש שוקלד לבן ואספרסו ובקרם אנגלז-הל. למרות המראה הלא-אסתטי בעליל, מדובר במנה אחרונה נחמדה ומפתיעה בטעמי ההל שבה.

זאכר הל אספרסו, אדורה, אבי ביטון

זאכר הל אספרסו

סיכומו של דבר, הארוחה היתה מצוינת, השירות יעיל ומוגזם ויחס ה-value for money הוא מהטובים שניתן למצוא כיום בתל אביב. אולי אין הברקה קולינרית בכל המנות אבל יש יד טובה ובטוחה במטבח, אווירה נעימה, "גורמה לכל פועל" ובעיקר טעים מאוד. בדיוק מה שחיפשנו ליום ההולדת. 4 בצלצלים.


  [1] החצי? הבויפרנד? בנזוגי שיחיה? ל'? אולי פשוט ליאור וזהו.

%d בלוגרים אהבו את זה: