Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אווירה משוחררת’

4 בצלצליםאחת הדמויות האהובות עלי ב"בית הקלפים", סדרה מצוינת השואבת את השראתה מתוך הנעשה בכנסת ישראל, היא פרדי. ליתר דיוק, Freddy's, ברביקיו ג'וינט מחוספס אותו פוקד פרנק אנדרווד מדי בוקר למנת צלעות אשר כיכבה בחלומותי בשנה האחרונה וקיבתי לא ידעה מנוח.

והנה כי כן, בשוק הפשפשים נפתח מקום שנראה כמחווה מדויקת לאותו מקום וושינגטוני דמיוני, לרבות העיצוב הגראנג'י הכולל קיר לבנים אדומות-חשופות ושולחנות עץ קטנים.

פונדק דה לוקס מתמקד ומתמחה בעישון בשרים. התפריט מחולק לקטגוריות on the bone (צלעות, אסאדו, עוף צלוי או כנפי עוף) או נתחים לפי משקל, בתמחור הוגן ביותר שנע בין 16 ל-25 שקלים ל-100 גרם. למתקשים בבחירה מציע התפריט גם קומבו מיקס; מגש הכולל 3 סוגי בשר, לחם תירס ותוספת לבחירה לכל אדם.

היינו 4 קרניבורים בעלי שם וקיבולת. הבנים פתחו בקומבו מיקס אדום זוגי (600 ג', 123 ₪) הכולל אסאדו, אונטריב מפורק ופיקנייה. הפיקנייה, נתח אחורי אהוב מהמטבח הברזילאי (מה יש לאומה הזו עם ישבנים?) הגיעה פרוסה לנתחים דקים בעלי טעם בשרי מובהק ומרקם "לעיס". האונטריב, נתח מהמפגש שבין צוואר הבקר לאנטרקוט, היה בדיוק ההיפך – בשר שהתפרק בצלייה ממושכת לפיסות פיסות טעימות. האסאדו (מקבוצת ה-on the bone) היה החוליה הבעייתית בקומבו: חלק מהעצמות היו עטויות שכבה עצומה ומאיימת מדי של שומן שהרתיעה את הבנים (למרות שבינה לבין העצם התחבא בשר משובח) ואילו עצם אחת הגיעה כה יבשה וסיבית כאילו אחד הטבחים ביקש לוודא הריגה בטרם יבוא הנתח אל קרבנו.

קומבו אדום

קומבו מיקס אדום זוגי

הבנות התמקדו בקומבו מיקס לבן (אצלנו קראו לזה פרה נמוכה) שכלל בייבי ריבס, בטן חזיר וצוואר חזיר (300 ג', 64 ₪). ובכן, לא נעים לומר בקול רם, אבל הקומבו הלבן היה הרבה יותר טעים. כל כך טעים, עד שחזרתי ואמרתי זאת בכל 2-3 ביסים בעיניים מזוגגות מעונג. הצטיין במיוחד צוואר החזיר שהיה עסיסי ורך. בטן חזיר התגלתה כשם קוד אופנתי לנתחי בייקון רכים ושמנים (לא מטוגנים ומלוחים כמו בד"כ) והבייבי ריבס, אותן צלעות מפונטזות, היו אף הן נפלאות והתפרקו מהעצם בהתמסרות.

קומבו מיקס לבן

קומבו מיקס לבן

כאמור, הקומבו מוגש עם לחם תירס נחמד ותוספות שלא נפלו מהסטנדרט הגבוה – קולסלואו, לרוב סלט כרוב מיונזי ועייף, היה מקורי ורענן (תפוח עץ דקיק במקום גזר), סלט גזר פיקנטי, חמוצים, קרעי תפוחי אדמה וצ'יפס פריך. בנוסף קיבלנו 3 צנצנות רטבים – קטשופ סלק מתקתק, ברביקיו ומיונז-חזרת מעולה.

אחרי שהבנו מה אנחנו אוהבים, קינחנו בעוד קצת השלמות כדי שחלילה אף אחד לא יצא מהמסעדה בעמידה זקופה.

השירות היה תמוה למדי. ליתר דיוק – תמה. כל אמירה או בקשה שלנו נענתה בהפתעה מוחלטת: הבאנו יין, אפשר לחלוץ אותו (אגב, 45 ש"ח דמי חליצה)? אנחנו עדיין אוכלים, אל תפני את הצלחות בבקשה. נורא קר, אפשר אולי להעביר לפה את אחת מפטריית החימום? אפשר להחליף סכו"ם בבקשה?
כל משפט שגרתי שכזה זיכה אותנו במבט מבולבל על גבול האבוד משל שוחחנו על פיזיקת קוואנטים, ולרוב נדרשנו להסביר את עצמנו פעם נוספת, לאט ובהדגשה.

בשורה התחתונה, המסעדה-מזללה הזו מספקת value for money מאוד גבוה. התמחור והחלוקה ל-100 גרם מאפשרת משחק עם הכמויות והמגוון (לא אפשרי בכל הנתחים, ואף על פי כן), והביצוע נע בין טוב מאוד למצוין. לא לבעלי לב חלש (או נטיה גנטית מוכרת).

ארבע בצלצלים שמנמנים כי גם הם אכלו מהקומבו.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

היא לא יפה כמו פריז ולא Dazzling כמו ניו יורק אבל היא כיפית ומגניבה ומגוונת, כמעט תל אביבית בנון-שאלאנטיות שלה. עובדת היותה קרובה וכעת גם במרחק כרטיס טיסה מוזל מכאן, הופכת את ברלין ליעד אטרקטיבי עוד יותר.

Dead Chicken Alley, Berlin

Dead Chicken Alley, Berlin

פארקים, מוזיאונים, סצינת אמנות בועטת, חיי לילה – הכל יש בה. אבל כשעמדו בתור לחלוקת המטבחים השווים בקרב עמי העולם, גרמניה היתה כנראה עסוקה במלחמה כלשהי ונתקעה לעד עם בראטוורסט וקרטופלך.

אולם, אל תאמרו נואש. המגוון האתני הרב; טורקים, אפריקאים, רוסים, פולנים, איטלקים, וייטנאמים, ואפילו קוריאניים, הוא כנראה הדבר הטוב ביותר שקרה למטבח הברלינאי. עבודת מחקר מעמיקה ושיטת ניסוי וטעימה הובילו לממצאים המוצלחים שלהלן:

Muret La Barba – נחתנו בברלין בערב המאוחר ועד שנזכרנו שצריך לאכול משהו, רוב המסעדות כבר החלו לסגור את מטבחיהן. בכל זאת אירופה ולא תל אביב… התחלנו לסקור את האופציות הפתוחות, תוך שמירה על סטנדרטים מסוימים (בר אופנוענים כבדים ירד מהפרק) והגענו לרוזנטאלר פלאץ ולחנות יין חמודה ומקצועית שמתפקדת גם כמסעדה איטלקית. הבעלים, וכמעט כל הסועדים קשקשו באיטלקית סביבנו. שתינו יין נפלא בהמלצת המלצר המסור (פרימיטיבו לי וריזלינג גרמני לנעה), וחלקנו מנה של אספרגוס עם בוראטה ולינגוויני עם חמאה וכמהין טריות. הפסטה עצמה היתה נהדרת אבל הרוטב היה קצת אנמי בשבילי (תוספת פרמג'יאנו רג'יאנו הצילה את המצב), מנת האספרגוס היתה מצוינת.

כתובת: Rosenthaler strasse 61 ברובע מיטה.

לינגוויני כמהין, Muret La Barba

לינגוויני כמהין, Muret La Barba

Monsieur Vuong – לפעמים אני קצת חוששת ממסעדות שמככבות באופן גורף בהמלצות ישראליות לחו"ל. בקפה דה קלוס האמסטרדמי הרגשתי שהציפיות וההייפ היו מוגזמים ביחס לתמורה. מסייה וונג היא בדיוק מהסוג הזה, שמאוזכר מיד על ידי כל מי שמדבר על אוכל בברלין. מאחר ולנו בדירה ממש מעל המסעדה, היה ברור שנדגום את מסייה וונג באחד הערבים ובשורה התחתונה – קצת אובר רייטד. אכלנו ספרינג רול שרימפס עם המון נענע שהיה מושלם ומנת אטריות זכוכית ועוף שהיתה סתמית. המחירים זולים, העיצוב מגניב, הקוקטיילים נראו טובים (לא ניסינו) אבל התחושה היא של סרט נע (לא ניתן להזמין מקום ותמיד מלא) וכבר אכלנו במסעדות וויאטנמיות מוצלחות יותר.

כתובת: Alte Schönhauser Str. 46, ברובע מיטה.

ספרינג רול by Monsieur Vuong

ספרינג רול by Monsieur Vuong

Kimchi Princess – לקח לי הרבה זמן לשכנע את נעה ללכת למסעדת גריל קוריאני. אני לא מאשימה אותה – הכיף הגדול במסעדות מהז'אנר הוא להגיע עם הרבה חברים, להזמין מס' מנות חלוקה שמגיעות לצד פלטות ברזל רותחות, ולהתעסק בצליה ובבליסה של כמויות בשר אימתניות מסוגים שונים. היא לא משתגעת על בשר, בטח לא בגריל, והיינו רק שתיים (אמנם עם קיבולת יפה, אבל בכל זאת). עקשנותי המתוחכמת אם כי בלתי נלאית בשילוב עם בחינה מדוקדקת של חלופות בתפריט השתלמה, וכך הגענו לאחת המסעדות הטובות בטיול. נעה אכלה מנה נפלאה שכללה סלמון נא, אורז, אצות ברוטב צ'ילי-שומשום ואני קיבלתי את הגריל הקוריאני (ליחיד, ליחיד!) שכה רציתי, פיסות בקר חרפרפות על מחבת ברזל רותחת. נוסף על המנות העיקריות (12-18 יורו), מוגשים מתאבנים קוריאנים, כולל סלט הקימצ'י, כרובית, קישואים, חמוצים קוריאנים ועוד, כולם היו מצויינים.

כתובת: Skalitzer Str. 36, ברובע קרויצברג הלוהט.

Kimchi Princess

כן, זה הגריל ליחיד, Kimchi Princess

 Mogg & Melzer– ברלין היא עיר עם נוכחות יהודית מורגשת. על העבר אין צורך להרחיב והברלינאים גם מקפידים להציב "תזכורות" בדמות אבני זיכרון (השטולפרשטיין), שילוט, אנדרטאות ומוזיאונים. גם כיום מדובר בקהילה יהודית ענקית, שכוללת בין היתר עשרות אלפי ישראלים. מוג ומלצר, בית קפה ודליקטסן מהמם, ממוקם בתוך בית ספר יהודי לשעבר שמשמש כיום קומפלקס גלריות. אכלנו כריך רובן עצום ומושלם, שתינו בירה וקינאנו במי שאוכל עוגת גבינה. לא זול ביחס למחירי ברלין, אבל שווה כל יורו.

כתובת: Auguststraße 11-13, ברובע מיטה.

רובן, Mogg & Melzer

רובן, Mogg & Melzer

LOKAL – אוכל גרמני קלאסי הוא לא ה-cup of tea של אף אחד. כבד, שומני, עם נוכחות מודגשת של כרוב, תפוחי אדמה וחזיר על תצורותיהם השונות. אוכל גרמני מודרני, במסעדה קטנה ורומנטית במיטה, כבר נשמע כמו משהו ששווה לנסות. למנות הראשונות אכלנו טרטר בקר מצוין ופרשנות מתקדמת לדג מלוח – מטיאס עם תפוח עץ וקרם סלרי ותפוחי אדמה. בעיקריות אכלנו תבשיל די כבד של שפונדרה, עלי סלק, גזר ופירה בטטה ומנה צמחונית מעולה של גריסים, קרם סלק, פטריות מכל מיני סוגים וגבינה. מחירים לעיקריות 15-26 יורו, ראשונות בסביבות 10 יורו.  אוכל גרמני עם טוויסט – מומלץ!

כתובת: Linienstraße 160, רובע מיטה.

קדירת שפונדרה, Lokal

קדירת שפונדרה, Lokal

Transit – עוד פנינה אסייאתית, הפעם מהכיוון הטאפאס התאילנדי-אינדונזי. מסעדה מצוינת וזולה (מנות קטנות ב-3 יורו, מנות בינוניות-גדולות ב-8 יורו) עם חצר קטנה ומקסימה לימים שבהם מזג האוויר מוצלח. אכלנו ספרינג רולס עם שרימפס, שרימפס מצופה פירורי פנקו עם ממרח אבוקדו, פנקייק ברווז ברוטב שזיפים, סאטה עוף ברוטב בוטנים, ראפים דקיקים של נענע ובזילקום ובשר חזיר ומנה גדולה של אורז מטוגן עם ירקות ועוף. הכל היה טעים טעים וטרי.

כתובת: Rosenthaler Straße 68, רובע מיטה.

טראסה שמשית ומשקה פסיפלורה ב-Transit

טראסה שמשית ומשקה פסיפלורה ב-Transit

אוף וידרזן ברלין, היית טובה אלינו. זו היתה רק טעימה ראשונה…

Read Full Post »

בצלצל אחדאת אהבתי וסקרנותי למטבחים של אחרים ירשתי מאבא. אבי גדל בבית שסבב סביב אוכל (טעים מאוד, יש לומר), אולם התבלינים היחידים שהיו בשימוש היו מלח, פלפל, שום וקצת פפריקה וכל טעם לא מוכר התקבל בחשדנות רבה במקרה הטוב, ובוז מוצהר במקרה הרע. כאקט מרדני, אבי פיתח אהבה לאוכל חריף, מתובל, אחר. הוא נדד בין מסעדות פועלים והתענג על טעמים לא מוכרים – כמון, כוסברה, עמבה וחריף ועל מאכלים חדשים – מפרום, חריימה והכוכבת הגדולה – קובה.
לאחר שהובאתי בסוד העניינים והושבעתי לא לספר לסבתא, לקח אותי אבא ל"פונדק משה" באור יהודה, פנינה עיראקית בינות למוסכים, ושם, מול סירי ענק ועיניים משתאות של ילדה בת 13, התוודעתי לראשונה לפלא העיראקי הטעים הזה.

מאז הרבה מים זרמו בירקון וכבר יובלות שלא ביקרתי בפונדק משה. בשישי האחרון שמנו פעמינו לשוק התקווה, לתפוס קצת נחת עיראקית בצלחת. התיישבנו במאכליית דוד חביב ובניו שאוחזת ב-2 פיסות נדל"ן נחשקות בשוק התקווה – המסעדה ב"מחלקת הבשר" (שם קוד מקומי לפסאז' האיטליזים) ודוכן הקובות המטוגנות שממול. בדיעבד כנראה שהינו צריכים להסתפק באיזו קובה to-go  מהדוכן ובכך לחסוך את מפח הנפש, אבל היינו רעבים וחדורי מטרה.

המסעדה מציעה, נוסף על תפריט שיפודיה שגרתי, מבחר מנות מן המטבח העיראקי. בתחקיר האירוע שנערך לאחר מכן, הבנו שהחשד הראשון היה צריך להתעורר למראה תמונות בתפריט, סימן מובהק למסעדת תיירים (שם קוד מקומי למסעדה בינונית-מינוס). הצהרנו באוזני המלצרית שאנחנו רוצים רק אוכל עיראקי והזמנו בהמלצתה קובה בורגול, 2 מרקי קובה (סלק ובמיה) וסלט ירקות גדול, להקל על המצפון מעומס הקלוריות.

מנת הקובה בורגול (15 שקלים) הגיעה ראשונה, כנשנוש פתיחה. קובה צהבהבה ענקית ומבושמת שהכילה בשר טחון היתה ירית פתיחה מוצלחת וטעימה, טיפונת יבשה, אבל ללא ספק פסגת הארוחה.

קובה בורגול, שוק התקווה, דוד חביב ובניו

קובה בורגול – חצי נחמה

מן המרקים הגיע ראשון מרק קובה סלק (30 שקלים) בסגול עמוק שהמלצרית דיברה בשבחו וציינה כי המרק "חמוץ – מתוק, אבל יותר מתוק מחמוץ". יאמר מיד שהיא צדקה – המרק היה מתוק להחליא, מה שגרם לי לתהות – כשהטבח מאוהב האוכל מלוח יתר על המידה. האם מכאן ניתן להקיש שהטבח בדיכאון קליני?

קובה סלק, דיד חביב ובניו, שוק התקווה

קובה סלק – sugar rush

בליבי קיוויתי שמרק הקובה במיה (30 שקלים) יהיה מוצלח, כך שאוכל להשתלט עליו ולהשאיר את ליאור לבד במערכה עם קומפוט הסלק. הסטתי את הקערה באלגנטיות וטעמתי מציר המרק האדמדם. המרק היה בטעם של רכז עגבניות קופסתי מדולל במים. הקובות עצמן היו טובות אבל אי אפשר היה לאכול אותן בהתעלם מן הציר החמקמק שעטף אותן בטעם אינסטנט.

קובה במיה, דוד חביב ובניו, שוק התקווה, עיראקי

קובה במיה

מיואשת, קראתי למלצרית ושאלתי אם אפשר להחליף את אחת המנות. המלצרית פערה עיני עגל לשמע הבקשה ההזויה והסבירה "אנחנו לא מחליפים מנות כי זה הולך לפח". אין ספק שרווח לי לדעת שהמנה אינה חוזרת לסיר הבישול המרכזי. בשלב הזה איבדתי את שארית קור רוחי ועשיתי פרצוף כה אומלל עד שליאור מיהר להזמין חשבון ולקחת אותי לדוכן הסמבוסק הבוכרי הקרוב.

פיסת אושר צרופה ב-7 שקלים הצליחה להשכיח ממני במעט את מאורעות הצהריים. כעת אנחנו זוממים על גיחה לפונדק משה. כנראה שעם נוסטלגיה לא מתווכחים.

בצלצל שאלוט אחד לרפואה.

Read Full Post »

שלושה וחצי בצלצליםבימים אלו, בהם רוטשילד גועש באווירת פועלים מהפכנית מהולה בזיעת שאנטיפי, מביך להודות שאנחנו עדיין מוציאים לא מעט כסף על מסעדות. הדילים בגרופון ודומיו קורצים מאי פעם, הארנק מתהדק והיד נקפצת, אבל הי, אנחנו גרים בתל אביב ואוהבים את זה ולמרות שאנחנו מנסים, ממש משתדלים להסתפק בלחם, הלב כמֵהַּ לעוגות (או במקרה שלי סטייק מדמם ולמצער סביצ'ה טרי).

קפה 48 עונה על כל הפרמטרים. מסעדה לשבת בה עם חברים על בקבוק יין או שניים, לאכול הרבה מנות קטנות עד בינוניות ובניגוד לכל הציפיות, לצאת בנזק סביר עד נמוך לכיס. מסעדה צעירה ונחבאת אל הכלים שנפתחה במקום ששיכן עד כה את הבר "בטי פורד" הוותיק, והספיקה לקנות לעצמה שם אצל כמה וכמה מבקרי מסעדות.

קפה 48 לא לוקחת את עצמה ברצינות יתרה. המנות קלילות, חלקן פשוטות של ממש אך מבוצעות לעילא (ראה להלן את מנת הלזניה). חלקן מתוחכמות הרבה יותר, לפעמים זה מצליח לפעמים פחות. לפעמים העדר הרצינות הוא מקסים, לפרקים מעצבן. כך למשל, התפריט בקפה 48 אינו מחולק בשמרנות בנאלית לראשונות-עיקריות-קינוחים אלא באופן ספורדי, לקטגוריות משעשעות וטיפשיות: קר וקצר, מתחמם וחם. מדוע מנות בולונז ולחמניה עם שפונדרה, עיקריות חמות לכל דבר, מצויות בקטגורית "מתחמם" ואילו מנות כגון לזניה ופפרדלה מצאו עצמן בקטגורית "חם"? שהרי אין הבדל מהותי בגודל, במחיר או במידת הטמפרטורה בה מוגשת המנה. לקפה 48 פתרונים. דוגמא נוספת היא הצהרת המלצרית בדבר סדר הגעת המנות לשולחן: "כל המנות יוצאות מתי שהן מוכנות". במצברוח קרבי רגיל, אמירה מתרשלת-בנעימים מסוג זה היתה מקוממת אותי ומביאה אותי לסנן מתחת לשפם מניפסט רטנוני בדבר ניסיון של מסעדות להצדיק חוסר מקצועיותן, אבל אנחנו באנו לאכול עם חברים ופנינו לשלום. ולכן החלטנו לזרום על מקבץ מנות שנדמו לנו כראשונות (בסיועה הנדיב של המלצרית), ולקוות שהן יגיעו יחד, או לפחות בפיגור קטנטן ובלתי אופנתי.

מנת סלק צלוי, גורגונזולה, שמן אגוזים (25 ש"ח) היתה בול קליעה. טעמיה החזקים של הגבינה הכחולה החמיאו לסלק המתוק ויצרו הרמוניה טעימה בפה.

סלק צלוי, גורגונזולה, שמן אגוזים, קפה 48

סלק צלוי, גורגונזולה, שמן אגוזים

שילוב מסקרן של סברס עם לבנה באפלו, צ'ילי אדום, נענע ושמן זית (28 ש"ח) משך את תשומת ליבנו. לבושתי אודה שמעולם לא אכלתי סברס עד לאותו רגע מכונן. פרוסות הסברס המתוקות והגבינה החמצמצה היתה משובחת יצרו מנה רעננה ושמחה.

סברס עם לבנה באפלו, צ'ילי אדום, נענע ושמן זית, קפה 48

סברס עם לבנה באפלו, צ'ילי אדום, נענע ושמן זית

פסגת הראשונות היתה ללא ספק סשימי דג טרי מהים התיכון, רומסקו שקדים לבנים-פפריקה, אפונת שלג (45 ש"ח). דג היום היה פרידה, אפונת השלג הוחלפה בחיתוכים דקיקים של שעועית ירוקה כמעט נאה (חבל, לטעמי אפונת השלג הפריכה היתה מתאימה יותר). הרומסקו, רוטב ספרדי שמורכב משקדים לבנים, צנוברים ופלפלים אדומים (ובמנה שלנו הוחלפו בפפריקה) היה נפלא ונערם בהנאה על הלחם הטעים שהגיע על חשבון הבית (10 נקודות זכות אוטומטיות).

סשימי דג טרי מהים התיכון, רומסקו שקדים לבנים-פפריקה, קפה 48

סשימי דג טרי מהים התיכון, רומסקו שקדים לבנים-פפריקה

בגזרת המתחמם, אבל לגמרי במגרש הקונספטואלי של המנות הקרות נדגמה גם כרובית אפויה בזרעי חרדל (19 ש"ח) – פשוט פשוט וטעים. הכרובית היתה מעט קריספית מהאפייה והיוותה מנת פתיחה חביבה ולא מחייבת.

כרובית אפויה בזרעי חרדל

אבל הכי מצחיק זה להגיד כרובית

מלוח הספיישלים הוזמנה מנת סלט בורי כבוש עם תפוחי אדמה והררי בצל. בשלב הגישושים שאלנו את המלצרית בחשש מה בדבר הליך הכבישה, קרי האם מדובר בכבישה עדינה בלימון (כמו מנות סביצ'ה רבות) או בכבישה בחומץ נוסח עדות אשכנז, שראוי להשיק איתה כוסית וודקה קפואה. המלצרית גמגמה ואנחנו לא התעקשנו לוודא. התברר כי בורי כבוש הינו שם קוד לדג מלוח. למרות הייצוג הרוסי המכובד בשולחן, אנחנו פחות התחברנו למנה הזו ולטעמיו האגרסיביים של החומץ. סבא וסבתא בוודאי היו מרוצים.

סלט בורי כבוש, קפה 48, דג מלוח

1, 2, 3 דג מלוח!

לאחר הראשונות המוצלחות, נחנו קמעה, התרווחנו בכסא, הזמנו עוד בקבוק יין מיקב סוסון ים וציפינו לבואן של העיקריות.

מקרב המנות המוצלחות ביותר בארוחה אם לא ה- היתה הפפרדלה עם ראגו זנב שור (54 ש"ח) – מנה נדיבה בגודלה ומצוינת בטעמה. הפסטה הרחבה והטעימה כשלעצמה (כחובבת בצק מושבעת, אני שוקלת להכתיר את הפפרדלה כצורת הפסטה האהובה עליי) השתלבה נהדר עם תבשיל זנב השור שבושל ארוכות בציר יין אדום עד שהפיק טעם בשרי מרוכז ויחד עם גילוחי הפרמז'ן העבים החגיגה רק התעצמה.

פפרדלה עם ראגו זנב שור, קפה 48

פפרדלה עם ראגו זנב שור

המבורגר בלחמניית קייטנה (45 ש"ח)  – וריאציה מעניינת להמבורגר או לסלופי ג'ו. במקום בשר בקר טחון – נתחי שפונדרה בבישול ארוך ובמקום לחמניית המבורגר קונבנציונלית – לחמניית סומסום נוסטלגית, תפוחה ומתקתקה, מהסוג שאמא שלי היתה קונה מדי בוקר בסיבוב הקבוע עם הכלבה. הלחמניה מצליחה לספוג אליה את מיצי הבשר ולמרות האפיל הילדותי, מדובר ב"מנת מבוגרים" טובה מאוד.

המבורגר בלחמניית קייטנה, שפונדרה, קפה 48

המבורגר למבוגרים

מנה חלשה יחסית מקרב העיקריות היתה דג קוד עם עדשים שחורות ומולים (65 ש"ח) וחטאה הגדול ביותר היה השעמום. הטעמים היו עדינים מדי, הדג כמעט ולא תובל והוגש לבנבן וחיוור, מצע העדשים היה יבש ושיווע לרוטב או שמן זית אולי חמאה נדיבה – Anything. המולים שפוזרו בין לבין היו נחמדים ותו לא, ולא תרמו למכלול הטעמים. ביקור קודם במסעדה הותיר בי רשמים חיובים מאוד בנוגע למנה הזו ולא ברור לי מה השתבש בדרך.

דג קוד עם עדשים שחורות ומולים, קפה 48

דג קוד עם עדשים שחורות ומולים

בימינו אין זכות קיום למסעדה ללא ייצוג של פולנטה בתפריט. הפרשנות הישראלית לממליגה יכולה להצליח (ע"ע הפולנטה האלוהית של מחניודה, שהייתי מוכנה לאכול אותה מדי ערב עד לפרישתי בשיבה טובה מן העולם) ויכולה להיות עוד דייסת תירס. הפולנטה עם סקאלופס (48 ש"ח) של קפה 48 היתה נחמדה, על משקל "בחורה עם לב זהב". הסקאלופס לעומת זאת, 3 במספר, היו טריים וטובים. פולנטה עם סקאלופס, קפה 48

פולנטה ושלושת המוסקטרים

מנת לזניה אפויה בתנור אבן (43 ש"ח) היתה לזניה צמחונית "בסיסית", עגבניות, פסטה וגבינה ותו לא, מכובדת בגודלה ובטעמה, מבעבעת ורוחשת עדיין, שהפיצה ניחוחות איטלקיים משכרים בכל השולחן. מנה פשוטה בביצוע מוצלח מאוד. ללא ספק הולם את הקטגוריה "חם", שלא לומר "רותח".

לזניה אפויה בתנור אבן

היינו צריכים לעצור בשלב הזה, מבושמים כהוגן מהיין ומרוצים למדי מהעיקריות, אבל הדחף לסיים במתוק היה גדול מאיתנו. שני הקינוחים שנדגמו היו מאכזבים:

 פנה קוטה קורנפלקס (28 ש"ח) פנה קוטה קרמלית חביבה מצופה בקורנפלקס (אמיתי), לא מעניין ולא מענג. הקינוח בעל השם המפתה טרייפל דובדבנים (29 ש"ח) הורכב משכבות של קרם ונילי (המלצרית אמרה פטיסייר אבל בעיני יהיה זה עלבון) סמיך מדי, דובדבנים שהושרו בליקר כלשהו שהיה די דומיננטי ובקרקעית הגביע – פיסות עוגת ספוג מיותרת. פשוט לא טעים.

פנה קוטה קרמל, טרייפל דובדבנים, קפה 48

פנה קוטה קרמל וטרייפל דובדבנים

סיכומו של דבר, אוכל טעים עד טעים מאוד במחיר לכל פועל. זיהינו פוטנציאל השתפרות גבוה לאחר שתשויפנה הפינות המחוספסות. ואולי הן פשוט תוותרנה כך וזה יהיה Just as fine.

3.5 בצלצלים.

Read Full Post »

4 בצלצליםעד הצבא לא סבלתי עגבניות. במשפחה שבה האוכל הוא הדבר החשוב ביותר עלי-אדמות ועגבניות מככבות במנות דגל לא מעטות, סוגיה זו עוררה דאגה רבה וניסיונות יצירתיים לשכנע אותי או להערים עלי ולהסוות את טעמה של העגבניה במאכלים השונים הפכו לספורט משפחתי פופולארי.

הצבא בא וחיסל את גחמות הילדות הללו והיום אני אוהבת לאכול הכל (לצערי…) אבל הזיכרון נשאר ולו משפחתי המורחבת היתה חוזה בי אוכלת בהתלהבות זרעי עגבניות בצפון אברקסס, לא הייתה מצליחה להתאושש מההתלהבות.

אייל שני אוהב עגבניות. הן משתתפות בכל מנה, כוכבות ראשיות או שחקניות משנה. אני אוהבת את אייל שני. חרדת הקודש והרצינות התהומית שמלוות את עיסוקו באוכל מסמנות אותו מבחינתי כשף מצוין וחבר נפש בפוטנציה.

חברים נוספים המלווים את המטבח של צפון אברקסס הם קרם פרש, שמן זית וטחינה. וריאציות של מרכיבים אלו ניתן למצוא בכל מנה ואם לומר את האמת, זה יכול להיות קצת משעמם בפה.

ראשית הגיעו לשולחן ערימת עגבניות (16 ₪)- סלט עגבניות מוצקות וטריות עם פלפלים ירוקים חריפים וצלחת ארבעה חריפים שונים שמסחררים את הארוחה (18 ₪) – אדום רגוע ומתון, ירוק חריף מאוד, ופלפל ירוק שלם חריף. החריף הרביעי נעלם מעיני…

ארבעה חריפים וערימת עגבניות

ארבעה חריפים וערימת עגבניות

אח"כ הגיע הלחם, עם חצי בצל חי מוטמן בתוכו וצלחת קרם פרש נהדרת בצד (16 ₪). דווקא הלחם עצמו לא היה טעים באופן מיוחד, אך עניין פעוט שכזה לא הפריע לנו לנגב בעזרתו האדיבה כל מנה אחרת שהונחה על השולחן.

חתיכת לחם וחצי בצל יבש

חתיכת לחם וחצי בצל יבש

פיצה קטנה עטופה במרבד פלפל שחור מעליהם קרם פרש מוכתם בעגבניות ושמן זית (25 ₪)– דמתה יותר לפוקאצ'ה תפוחה מאשר פיצה דקה, טבעה בקרם פרש הנהדר והיתה בצקית ומענגת.

פיצה קטנה

פיצה קטנה

במחלקת הירקות נדגמו כרובית תינוקת, ראש זהוב שלם נמס בתוך עליו (34 ₪) – הכרובית השלמה מוגשת בצורה ייחודית, עטופה בנייר פרגמנט, זהובה וטובעת בחמאה. כולה כרובית אפויה, אפילו בלי רוטב מעניין, אבל מדגימה היטב את הגאוניות שבפשטות, טעימה להחריד (אפילו העלים).

בטטה שלמה אפויה על אבן עד שהסוכר שבה נמס על בטנה (25 ₪) – הבטטה היתה חרוכה מדי והטעם השרוף השתלט על כל המנה עד שכלל לא הורגשה המתיקות המובטחת. מנה סתמית.

כרובית תינוקת ובטטה אפויה על אבן

כרובית תינוקת ובטטה אפויה על אבן

חלק נכבד מהתפריט מוקדש ללחם וההברקות האמיתיות הן הפיתות. בשרניות, שמנמנות, טריות וחמות, נאפות במקום (ולדברי המלצרית – בעת ההזמנה!) והמילוי מתמזג היטב עם הבצק ויוצר חגיגה לחך:

שרימפס בפיתה (68 ש"ח) – איולי, עגבניות, בצל, בזילקום ודי הרבה שרימפס (מקולפים כמובן וחלוטים) דחוסים בקפידה לתוך הפיתה המצוינת. השילוב הכה הזוי יצר מנה מצוינת ומפתיעה, אחת ממנות הדגל של המסעדה ומהצלחות הערב.

שרימפס בפיתה

שרימפס בפיתה

חביתת קלמארי בפיתה (44 ש"ח) – ניסיון נוסף להמם את הסועד בשילוב בלתי צפוי של מרכיבים. על פניו, הכי ארוחת ערב ישראלית טיפוסית – פיתה עם חביתה, גבינה לבנה (נו טוב, קרם פרש), וסלט ישראלי (מלפופונים, עגבניות ובצל). הטוויסט – טבעות קלמארי משובצות בבלילת הביצה. אולם בניגוד למנה הקודמת, הקלמארי לא השתלבו בצורה מעניינת וטעמם טושטש לחלוטין בתוך החביתה. מה שהשאיר אותנו, ובכן, עם חביתה בפיתה.

קלמארי בפיתה

קלמארי בפיתה

 

המנות הבשריות היו נפלאות, כולן, וקשה לי להחליט מי מהן תוכתר למלכת הערב. נתחי בשר משובחים, צלויים למידת עשייה מדויקת שנקבעת מראש ע"י השף, מצוינת בתפריט ונשמרת בקשיחות על ידי המלצרית.

רוסטביף קרפצ'יו סינטה של פרת שארולה (46 ₪) – לא רק קרפצ'יו. נתחים עבים למדי, עטופים (איך לא?) בעגבניות ושמן זית, יצרו שלולית חמצמצה וחריפה שנוגבה עד תום (ע"ע לחם).

רוסטביף קרפצ'יו , שארולה

רוסטביף קרפצ'יו סינטה

שווארמה טלה ספוגה ענבי יין נחה על טחינה וירקות צרובים בגריל (65 ₪) – הררי טחינה סמיכה וכמעט גולמית, בצל, עגבניות ופלפלים מפוחמים מעט וכה טעימים, טעם עז של גריל, שווארמה מופלאה.

שווארמה טלה ספוגה ענבי יין

שווארמה טלה ספוגה ענבי יין

נתח קצבים צלוי מדיום רייר נח על זרעי עגבניות טרופים בשמן זית (59 ₪) – עוד מנת בשר מצוינת – נתח הקצבים הוא בשר "לעיס" למדי, ועלול להפוך בידיים לא מיומנות לכישלון מסטיקי מהדהד. הנתח שלנו נפרס כמניפה אדומה עשויה בדייקנות והיה מעולה.

נתח קצבים

נתח קצבים

Minute Steak בפיתה (48 ש"ח) – חיכינו וחיכינו למנה הזו. המנות האחרות לא הפסיקו לזרום, חוסלו בהתלהבות, ורק שני סועדים שהמתינו יפה שלובי ידיים (ומזילי ריר), נותרו וחצי תאוותם בידם. המלצרית הסבירה שנגמרו הפיתות והמטבח בדיוק אופה נגלה חדשה ושממילא אם לא מחכים המון זמן לאוכל באברקסס, החוויה אינה שלמה. צמד הממתינים הנהן בעצב(נ)ות קלה. ואז הן הגיעו. הו, השלמות. פיתה נהדרת, מינון מדויק של בשר בחיתוך דק, טחינה, עגבניות, קצת חריף. הפיתה שתתה את כל המיצים של הבשר והטחינה, הפיקה כמה טפטופים מתבקשים, האצבעות לוקקו בהתלהבות. כמה פשוט – ככה טעים.

Minute Steak בפיתה

Minute Steak בפיתה

 

היה מתיש והתגלגלנו אך בקושי לשלב הקינוחים (כולם ב-29 ₪). יש לציין כי לא מדובר בנקודה החזקה ביותר של צפון אברקסס ורובם נעים על אותו שטנץ (מוס/קצפת בשילוב רוטב טעים). נדגמו:

בננות מלוטשות בסוכר עטופות בקצפת ושוקולד חם – בננות ושוקולד הן שילוב מנצח, הקצפת שדרגה את המנה עוד קצת ויצרה קינוח מוצלח.

בננות מלוטשות בסוכר, עטופות בקצפת ושוקולד חם

בננות מלוטשות בסוכר, עטופות בקצפת ושוקולד חם

פרפום תותים נח על ענני קצפת הפרפום (כמה פיוטי, כמה אייל שני) מורכב מתותים שהתבשלו בסוכר, רוסקו מעט וסוננו למשהו מאוד מאוד טעים שעיטר את הקצפת המאוד מאוד טעימה.

פרפום תותים נח על ענני קצפת

פרפום תותים נח על ענני קצפת

מוס שוקולד עם קצפת בטילון נייר – החלש ביותר מכל הקינוחים, המוס היה בעל טעם אנמי שלא לומר פרווה (העלבון הגדול ביותר לקינוח) והוגש במעין קונוס נייר שהקשה על אכילתו.

מוס שוקולד עם קצפת

מוס שוקולד עם קצפת

לסיכום – לא יקר מדי ולא זול, מרכיבים פשוטים וטובים, טעמים ברורים. למרות שהתפריט אומר שירה, בתכל'ס האוכל חף מפלצנות (למרות ועל אף השרימפס בפיתה). המינוס היחידי הוא החזרה המונוטונית על אותם מרכיבים, מעין תחושת "אותה הגברת בשינוי אדרת". נקודה זו בלטה במיוחד שכן שהיינו 6 סועדים, הזמנו המון, וחלקנו את רוב המנות. 4 בצלצלים.

Read Full Post »

5 בצלצלים

שכונה. טעים. מאוד. וואו. הפולנטה.

מתנדנדים החוצה, פולטים שברי משפטים וגמגומים הלומי אלכוהול ושבעי רצון להפליא, הצלחנו להוביל את עצמנו לביתה של בת דודתי רק כדי להתעלף על הספות ולחייך. אחרי ערק אשכוליות צונן, 3 שוטים של וודקה, בקבוק למברוסקו והמון המון אוכל שמח, האירה את עיני התובנה שמזמן לא נהניתי כך במסעדה.

לכבוד יום ירושלים שצוין השבוע, לכבוד הפוסט האחרון (כנראה) לתקופה הקרובה, לכבוד שבת המלכה וסתם כי כבר כמעט שנה שאני מנסה לאכול במסעדה הזאת וכל הזמן תפוס, עלינו לעיר הקודש כדי לחטוא בתענוגות החיים. המסעדה היא מסעדת שוק לכל דבר. היא ממוקמת ממש בתחילת שוק מחנה יהודה, או בפי כל "מחניודה". השוק מספק כמעט את כל מה שמגיע למטבח. בכל בוקר עושים סיבוב וקונים מה שטרי, התפריט משתנה מדי יום (אם כי יש כמה שחקנים חוזרים) ושמות המנות ההזויים מודפסים על נייר חום עם כותרת יומית משעשעת. גם האווירה היא שוק – אווירה שכונתית קרנבלית ושמחה בסגנון מסעדות בשוק לה-בוקרייה בברצלונה. מוזיקת סלסולים מלווה את הארוחה, הטבחים מקרקשים בסירים, מרימים שוטים עם הלקוחות ובשיאה של ההתלהבות בשישי בצהריים עשו יאסו ושברו 3 צלחות מהסרוויס של סבתא. שכונה.

המטבח מחניודה

המטבח-בר

הסרביס, מחניודה, מסעדה, ביקורת, ירושלים

הסרביס (מינוס שלוש צלחות)

חלקנו לראשונות סשימי אורי סטייל 2 קיינד אוב פיש, טונה אדומה ואינטיאס (36 ₪) שצעקה "טריות" מכל עבר והיתה מעולה.

סשימי טונה ואינטיאס, סשימי אורי טו קיינד אוב פיש

סשימי טונה ואינטיאס

אכלנו טטאקי טונה בנוסח שער שכם (27 ₪) שהיא בסה"כ השם היפני/ירושלמי (שער שכם?) למנה הכה-תלאביבית "טונה צרובה", עם פיסות ג'ינג'ר מיובש ורוטב עדין משגע.

טטאקי טונה אדומה

טטאקי טונה אדומה

מהראשונות ה"כבדות" יותר, בגודל ובמחיר, חלקנו חמשוקה – טחיגורט קבב מפורק ויאללה לנגב (45 ₪). השם בעל הוראות ההפעלה די מדויק. תערובת קבב שהתפרק בקדירה שעורבבו בה במידה שווה טחינה משובחת ויוגורט בפאלו סמיך ועשיר, עם עיטור עריסה בשביל הטאצ' החריף. המנה גדולה למדי, שילוב הטחינה והיוגורט היה מצויין והלחם ניגב בהצלחה את כל מה שנקווה בתחתית.

חמשוקה, קבב מפורק, טחינה, יוגורט

חמשוקה

קלמרי של מושיקו – רכז רימונים שום וטירפש (56 ₪) – גופי קלמרי גדולים שחו ברוטב רימונים חמצמץ. בצד עטרו את המנה קרם חצילים אפרפר ועוד קצת מהבאפלו יוגורט המשובח מהמנה הקודמת (שהשתלב מעולה עם הרוטב).

 

 

קלאמרי, רכז רימונים

קלמארי של מושיקו

 

פולנטה רכה, אספרגוס, ראגו טריות וים פרמזן (40 ₪) – הפולנטה, אותה דייסה איטלקית מקמח תירס (משהו דומה לפירה קמחי), הגיעה במנה הזו לשיאים חדשים. היא מוגשת בצנצנת חמוצים שקופה, עם תועפות חמאה וחתיכות מכובדות של פרמזן, פטריות ואספרגוסים דקיקים. מנה פשוטה ומעולה והצטערנו שאי אפשר לפתוח את הצנצנת גם מלמטה כדי לנצל את הפולנטה עד תום.

הפולנטה במבט על ובמבט מהצד

הפולנטה במבט על ובמבט מהצד

המנות העיקריות מכונות בתפריט "78 וצפונה" אבל בחינה נוספת של התפריט מגלה שרוב המנות מתומחרות ב-100-110 ₪, בבחינת הצפון הרחוק מעניין יותר. למנה העיקרית נדגמו –

אינטיאס על עדשים שחורות, בוקצ'יו ורוטב שמנת פורצ'יני (113 ₪) – נתח דג בשרני למדי עטוף ברוטב שמנת פורצ'יני עדין ומבושם. מצע העדשים השחורות היה אף הוא טעים והבק-צ'יו (מעין כרוב או תרד יפני) שמש על תקן מנת הירק המשלימה. מנה טובה מאוד.

אינטיאס, עדשים שחורות, מחניודה, שמנת פורצ'יני, ירושלים

אינטיאס על עדשים שחורות

ריזוטו שוק  – עגבניות, שום ופול טרי עם לבנה עיזים אורגנית (68 ₪) – מנה צמחונית אביבית שמשמחת את הפה, מפתיע לגלות פול טרי בריזוטו אבל המרקם השונה כ"כ מהריזוטו מהווה ניגוד מעניין ומרענן. טעים ומשביע!

ריזוטו שוק, פול ירוק, עגבניות, מחניודה, ירושלים

ריזוטו שוק

ריזוטו דלעת, דלורית, פורצ'יני, צנובר ולוקוס (טעים רצח) (113 ₪) – זה כבר ריזוטו ממשחק אחר. הדלעת והדלורית לא הוגשו כפשוטם אלא בצורת קרם עדין, מעל פוזרו נתחי לוקוס בכמות נדיבה וכרשה בכמות נדיבה עוד יותר. מנה מעולה, אולי המוצלחת ביותר בכל שולחן העיקריות.

ריזוטו דלעת, לוקוס, מחניודה, ירושלים

ריזוטו דלעת ולוקוס

נתח קצבים, פולנטה עם מח עצם (82 ₪) – נתח שרירי ולעיס עם טעם בשרי מובהק. הוגש עם פולנטה ומח עצם (לא מחבבת את הדברים האלה, אבל שכני לסעודה התענג על מח העצם שלו) ושעועית ירוקה קראנצ'ית. מנה טעימה מאוד.

 

 

נתח קצבים, מחניודה, ירושלים, פולנטה

נתח קצבים

 

בשלב הזה כבר הייתי מוכנה לפרוש לשנת צהריים אבל שותפי לארוחה דרשו (וקבלו) את מנת המתוק. הזמנו 2 קינוחים:

הרעלת שוקולד קשה: בראוניז, מוס שוקולד, גלידה ורוטב שוקולד (29 ₪) – מנה חלשה יחסית, הבראוניז נשרפו בקצוות, והטעם החרוך השתלט על המנה אבל הגלידה היתה מצוינת.

הרעלת שוקולד, גלידת שוקולד, גלידה, מוס שוקולד, בראוניז, מחניודה, ירושלים

הרעלת שוקולד קשה

עוגת תפוחים בסיר של דתיים (56 ₪) – המחיר נראה מופקע אבל אולי תיאור המנה מטרתו לרמוז שהעוגה מיועדת למשפחות מרובות צאצאים. בסיר אלומיניום חד פעמי הגיעה עוגת תפוחים עצומה בגודלה, עם קצפת משובחת וגלידת וניל. טעים טעים.

 
עוגת תפוחים, סיר של דתיים, מחניודה, ירושלים, ביקורת, מסעדות

עוגת תפוחים בסיר של דתיים

לסיכום: אוכל שמח טעים, טרי ומוקפד, במחירים לא זולים ובוודאי לא מחירי שוק. מסעדת גורמה בתחפושת קרנבל.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: